"אני לא יודע איך לקבוע תור לרופא" – משפט שמשה בן ה-87 אמר. עכשיו יש לו מישהו שעושה את זה בשבילו, ועוד הרבה מעבר לזה.
ענת, בת 42, עומדת ליד הדלת של משה בן 87 בפתח תקווה. בידה תיק עם ניירות, תרופות, ורשימת משימות. "בוקר טוב משה", היא אומרת כשהוא פותח. "בוקר טוב", הוא מחייך, "את כבר כאן". היא נכנסת, יושבת איתו במטבח. "אז, יש לנו תור לרופא השבוע, יום רביעי בשעה 10:00, אני אקח אותך", היא אומרת. משה נרגע. "טוב", הוא אומר, "חשבתי שצריך לקבוע תור, אבל לא ידעתי איך". ענת היא מתאמת טיפול בתוכנית "תיאום טיפול" של עמותת "לחיות בכבוד". תפקידה הוא לרכז את כל צורכי הקשיש ולדאוג שהוא מקבל את המענה הטוב ביותר.
מה זה "תיאום טיפול"?
התוכנית פותחה במסגרת "הקליק השלישי" של עמותת לחיות בכבוד – הפרויקט שמעבר לארוחות. "ראינו שניצולים צריכים לא רק אוכל", מסביר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה, "הם צריכים מישהו שיעזור להם להסתדר בחיים".
הבעיות שהתוכנית פותרת:
- בירוקרטיה רפואית: איך לקבוע תור, איך לקבל תרופות מהקופה
- ניירת ממשלתית: טפסים, בקשות לזכויות, מכתבים שלא מבינים
- בעיות בבית: משהו נשבר, צריך תיקון, לא יודעים למי לפנות
- בדידות וחוסר ביטחון: צריכים מישהו שיבדוק, יתעניין, ידאג
"זה כמו מנהל מקרה אישי", ענת מסבירה. "כל ניצול שמצטרף לתוכנית מקבל מתאמת שדואגת לו".
יום בחיי מתאמת טיפול
השעה 8:00 בבוקר. ענת מתקשרת למשה. "בוקר טוב, רק לבדוק איך אתה", היא אומרת. "טוב, טוב", הוא עונה. "אבל יש בעיה קטנה. הברז במטבח מטפטף". ענת רושמת. "אני מסדרת אינסטלטור", היא אומרת.
השעה 9:00 – היא מתקשרת לקופת חולים בשביל מרים בת ה-84. "היא צריכה תרופות חדשות אחרי הביקור אצל הרופא", ענת מסבירה לפקידה. "אפשר לשלוח מרשם?"
השעה 10:00 – היא נפגשת עם דוד בן ה-89, ועוזרת לו למלא טופס לביטוח לאומי. "זה מסובך", הוא אומר, "אני לא מבין מה הם רוצים". ענת מסבירה לו כל שדה, עוזרת לו למלא. "זה בסדר", היא אומרת, "אנחנו נעשה את זה ביחד".
השעה 12:00 – היא לוקחת את אסתר בת ה-86 למרפאה לבדיקת דם. "אני לא יכולה ללכת לבד", אסתר אמרה, "אני מפחדת שאתעלף". ענת יושבת איתה במרפאה, מחכה, מלווה אותה חזרה הביתה.
השעה 14:00 – היא חוזרת למשה עם אינסטלטור. הם מתקנים את הברז. "תודה", משה אומר, "לא הייתי יודע איך לעשות את זה".
הסיפור של שרה
שרה, בת 88, הצטרפה לתוכנית "תיאום טיפול" לפני שנה. "הייתי אבודה", היא מספרת. "היו לי כל כך הרבה דברים שצריך לטפל בהם, ולא ידעתי מאיפה להתחיל". היא קיבלה מכתב מביטוח לאומי – משהו על זכויות, משהו על כסף. היא לא הבינה מה זה אומר. "פחדתי לזרוק", היא אומרת, "אבל גם לא ידעתי מה לעשות". המכתב שכב על השולחן שלושה חודשים, ואז הגיעה ענת, המתאמת שלה. "ענת הסתכלה על המכתב ואמרה 'שרה, זה חשוב. זה אומר שאת זכאית לעוד כסף כל חודש'", שרה מספרת. ענת עזרה לה למלא את הטפסים, לשלוח ולעקוב. בתוך חודשיים, שרה התחילה לקבל עוד 300 שקל בחודש. "בלי ענת, לא הייתי מקבלת את זה", שרה אומרת.
הדברים הקטנים שהופכים להיות גדולים
"לפעמים, הדברים שנראים קטנים – הם הכי גדולים", ענת אומרת. משה לא ידע איך להזמין מונית. "הוא לא יודע להשתמש באפליקציה, והוא לא יכול להתקשר כי הוא לא שומע טוב", ענת מסבירה. אז הוא פשוט לא יצא מהבית. "כשאני צריך ללכת למקום, אני ממש מודאג איך אני אגיע", הוא אמר. עכשיו, ענת מזמינה לו מוניות. "פשוט. אני מתקשרת, מזמינה, אומרת לו מתי היא מגיעה", היא אומרת. זה נשמע פשוט. אבל בשבילו – זה חירות. "עכשיו אני יכול לצאת", משה אומר, "אני לא כלוא בבית".
טיפול בבירוקרטיה
"הבירוקרטיה בישראל מפחידה", ענת אומרת. "אפילו לאנשים צעירים קשה. תארו לכם אדם בן 87 שלא מבין עברית כל כך טוב".
היא מספרת על אברהם, בן 91, שקיבל מכתב מהעירייה. קנס על משהו, הוא לא הבין על מה. "הוא ממש נכנס לפאניקה", ענת אומרת, "הוא חשב שהוא עשה משהו רע". ענת בדקה. התברר שזו טעות, הקנס לא היה שלו. "לקח לי שבוע לסדר את זה", היא אומרת, "אבל סידרתי". אברהם לא היה יכול לעשות את זה לבד. "לא היה לו סיכוי", ענת אומרת, "הוא היה משלם את הקנס, גם אם זה לא שלו".
טיפול בתחום הבריאות
אחד התחומים הכי חשובים: בריאות.
"הרבה ניצולים לא הולכים לרופא", ענת מספרת. "הם לא יודעים איך לקבוע תור, או שהם פוחדים ללכת לבד".
מרים, בת 84, לא הייתה אצל רופא שנתיים. "למה?" ענת שאלה אותה. "לא יודעת איך לקבוע, ואין מי שילך איתי", מרים ענתה. עכשיו, ענת מתאמת לה את כל הביקורים – קובעת תורים, לוקחת אותה, יושבת איתה אצל הרופא, מקבלת את המרשמים, עוזרת לה לקבל את התרופות. "זה שינה לה את החיים", ענת אומרת. "היא מטופלת עכשיו. יש לה בריאות".
טיפול במשק בית
לפעמים המתאמת צריכה לטפל בדברים בבית – נורה שרופה, ברז שמטפטף, ידית שנשברה.
"אנשים צעירים מתקשרים לאינסטלטור, לחשמלאי", ענת אומרת, "אבל הם? הם לא יודעים למי לפנות. והם מפחדים להוציא כסף". אז הם פשוט חיים עם זה. "ראיתי בית שכל הנורות שרופות", ענת אומרת, "הוא חי בחושך כבר חודשיים". עכשיו, כשמשהו נשבר, הם מתקשרים למתאמת, והיא מסדרת. "זה לא חלק מהעבודה הרשמית שלי", ענת אומרת, "אבל אני עושה את זה כי זה חשוב".
הקשר האישי
"אני לא רק מתאמת", ענת אומרת, "אני חברה". היא מכירה את הניצולים שהיא מלווה. יודעת את הסיפור שלהם, את המשפחה שלהם, את מה שהם אוהבים. "אני מתקשרת אליהם לא רק כשיש בעיה", היא אומרת, "גם סתם, לבדוק איך הם". לפעמים היא מגיעה רק כדי לשבת ולדבר. "זו לא פעולה רשמית, אבל זה חלק מהעבודה. הם צריכים לדעת שמישהו חושב עליהם". משה מתאר את זה הכי טוב: "ענת היא כמו בת בשבילי, היא דואגת לי".
כמה ניצולים בתוכנית?
התוכנית עדיין צעירה. כרגע יש בה בערך 200 ניצולים.
"אנחנו רוצים להרחיב", אומר ארז קרלנשטיין. "כל ניצול צריך מתאמת. אבל זה עולה כסף".
כל מתאמת יכולה ללוות בערך 30-40 ניצולים. "זה תלוי בצרכים", ענת מסבירה. "יש כאלה שצריכים הרבה עזרה, ויש כאלה שצריכים פחות".
העמותה מחפשת מתאמים נוספים – "צריך אנשים טובים", ארז אומר, "אנשים שמבינים, שיש להם סבלנות".
למה זה עובד?
"הסוד של התוכנית", ענת אומרת, "הוא שיש מישהו אחד שאחראי על כל הצרכים של הניצול". לפני התוכנית, ניצול היה צריך לדבר עם עשרה אנשים שונים. אחד לארוחות, אחד לרופא, אחד לבירוקרטיה. "זה מבלבל", ענת אומרת, "והם מתייאשים". עכשיו, יש מישהו אחד – מתאמת שמכירה אותם, שדואגת להם, שיודעת מה הם צריכים. "זה נותן להם ביטחון, הם יודעים שיש מישהו".
הסיפור של ענת
ענת עצמה הגיעה לעמותה לפני שלוש שנים. "עבדתי בעבודה משרדית", היא מספרת. "אבל היא לא נתנה לי משמעות". היא שמעה על התוכנית, הגישה מועמדות. "בהתחלה לא ידעתי אם אני מתאימה", היא אומרת, "אבל אחרי שבוע הבנתי – זה מה שאני צריכה לעשות". היא עובדת בתוכנית כבר שנתיים. "זו העבודה הכי משמעותית שעשיתי, אני רואה איך אני משנה חיים". לפעמים זה קשה – "יש ימים שאני חוזרת הביתה עייפה", היא אומרת, "אבל אני יודעת שאני עושה משהו חשוב".
תוכנית "תיאום טיפול" מגלה עד כמה החיים של ניצולי השואה מלאים במחסומים יומיומיים שאחרים כלל לא רואים – תורים, טפסים, תרופות, תיקונים, חשש לצאת מהבית. מתאמות הטיפול של עמותת "לחיות בכבוד" מחזירות להם שליטה, ביטחון ואיכות חיים: הן קובעות, מתאמות, מסבירות, מלוות – ובעיקר מקשיבות. עבור משה, שרה, מרים ועוד רבים, זו לא רק עזרה טכנית, זו תחושה שמישהו סוף-סוף עומד לצידם.






